הנדון: החלטת ההסתדרות החדשה לא לגבות דמי חבר

 

"במהלך 3 חודשים ראשונים מיום ההצטרפות או עד לחתימת הסכם קיבוצי, לפי המאוחר - החברות תהיה ללא עלות"

 

(30 דצמבר 2012 שעה 14:30 ישיבת מליאת בית נבחרי ההסתדרות).

 

בואו לא נהיה תמימים, התארגנות היא כסף גדול. ההסתדרות ארגנה את עובדי החברה היא שותפה באחוז משכר העובדים. ממש כמו חברת כוח אדם, אשר מאתרת עובד ולוקחת חודש מהשכר שלו. גם ההסתדרות רוצה את החלק שלה והיא רוצה אותו כל חודש מכאן והלאה ולעולם, היא רוצה אותו מהמעביד (למה לא ישירות מהעובד) היא רוצה אותו גם אחרי שחתמה על הסכם ובעצם כבר אין לה הרבה מה לתת, כיום היא רוצה אותו רק אחרי שהיא חתמה הסכם (פעם הייתה מקבלת לפני, כיום זה מגיעה עם תנאי, דהיינו המעביד בעצם צריך להסכים שהיא תצליח לגבות). 

 

האם כיום צריך את הארגון כמו פעם? 

 

נפתח במעט מושגים:

 

לפני שנגיע לעצם העניין יש להבין את חשיבות העניין הכלכלי: אחרת יש שיאמרו שהסיבות להצטרף להסתדרות אינן כלכליות ולפיכך הכסף אינו חשוב מלכתחילה...לכן נתחיל מהבסיס 

 

"פרדוכס הערך" – מים: אנו משלמים מעט עבורם ואי אפשר לקנות בהם כלום.

 

לעומת זאת יהלומים: אנחנו משלמים המון עבורם ויכולים לקנות הכול איתם.

אבל אנחנו חייבים מים וממש לא זקוקים ליהלומים, ואם נצטרך לבחור אחד כאשר שניהם חסרים בוודאי שנבחר מים. אבל כשיש מים ויהלום פשוט עומד מול יהלום אז עקב יצירת המחסור אנו מוכנים לשלם עבור יהלומים הון עתק.

 

תאוריית הערך של העבודה גורסת כי מלבד ערך השימוש, התכונה המשותפת היחידה שיש לכל מגוון המוצרים והשירותים שמתהווים מדי יום במסגרת הפעילות הכלכלית היא העובדה שהם כולם תוצר של עבודה אנושית.

כיוון שכך, מסיקה התאוריה, העבודה היא הגורם היחידי שיכול לשמש בסיס למערכת החליפין, ולקבוע את ערך החליפין של כל מוצר וסחורה.

 

אם נבחן את ההסתדרות יש לה ערך שמוכנים לשלם עבורו דבר מה בעבור הישג כלכלי שאמור להיות גבוה יותר מהמחיר ששילמת עבור החברות בארגון.

 

בעבר, כאשר לא היו חוקי מינימום ולא היו בתי הדין לדיני עבודה, הייתה חשיבות אדירה להסתדרות, אכן 85 אחוז מהעבודה בישראל הייתה מאורגנת. להסתדרות היה כוח אדיר והיא הייתה אולי ארגון העובדים הגדול בעולם. אין ספק שללא חוקי מגן צריך אותה מאוד, אין ספק שבמצב שבו רוב העובדים רוצים שוויון היא מתאימה. אם רוב העובדים עושים אותו סוג עבודה היא מתאימה, אם רוב העובדים עושים עבודה שקל להחליף אותם והיא זהה היא מתאימה. 

מכאן

שאם העובדים, עושים עבודה מאוד שונה, שאם העובדים מתחרים ביניהם על תפקיד וקידום ועל משכורות ואם עובד רוצה להרוויח יותר מחברו 

או

שיש בית דין וחוקי מינימום באופן פרדוקסלי כל אלו מחלישים את ההסתדרות. 

אם נוסיף טכנולוגיה

כמו פייסבוק וווטס אפ שהם עוזרות להתארגן ומצד שני משמעותן הן שכל העובדים כיום בעצם כבר מאורגנים. 

המעסיק יכול לדעת מה הצרכים ומה התלונות. 

אז אולי לא צריך את ההסתדרות אולי המעסיק יכול להקשיב וליצור מנגנונים שיגידו לו מה לא בסדר בארגון שלו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פילוסופים חשובים כמו דייוויד ריקרדו וקרל מרקס

הכירו בכך כי מלבד כמות העבודה, הליך הייצור מושפע גם מכמות ההון המושקע בו. הון זה משקף את המכונות, הציוד, חומר הגלם ואותן הוצאות שאינן קשורות באופן ישיר לעבודה (שמתבטאות לרוב במשכורות העובדים). לפי תאוריית הערך של העבודה, התרומה של נכסי ההון להליך הייצור נקבעת לפי כמות העבודה שהושקעה בהם בעבר (בעת ייצורם). כמות זו מתווספת לכאורה לכמות העבודה שמבצעים העובדים באופן ישיר על המוצר, ומהווה גורם נוסף המשפיע על ערך החליפין שלו. אצל ריקרדו הדבר בא לידי ביטוי ביחס בין ההון היציב (נכסי הון) להון נע (בעיקר נכסי שכר, אך גם חומרי גלם). אצל מרקס משמשת ההבחנה כבסיס לתאוריית הניצול (exploitation theory), כשהעבודה שמבצע הפועל היא שמייצרת את "הערך העודף" (surplus value) של המוצר, בעוד שנכסי ההון (המהווים, כאמור, עבודה צבורה) "תורמים" רק את ערכם הקבוע לתהליך. אותו "ערך עודף" הוא הרווח של המעסיק, שלכאורה מנצל את עבודת הפועל לטובתו שלו. תאוריית הערך של העבודה, הן בגרסה של דייוויד ריקרדו והן בגרסה של קרל מרקס, מתעלמת באופן מודע מאותן סחורות נדירות (scarce commodities) שאינן יכולות להתרבות על ידי עבודה, וקובעת כי בשל מיעוטן ההשפעה שלהן על התהליך הכלכלי היא זניחה. התאוריה גם מבדילה בין איכות העבודה לכמות העבודה כך, שעת עבודה של מומחה עשויה להיות שווה מבחינה כמותית לשלוש שעות עבודה של שוליה או מתמחה. במקרה זה, העבודה שהשקיע המומחה בעבר – במסגרת לימודיו ועבודתו המקצועית – משמשת כמעין "מקדם" הקובע את ערכה (value) של העבודה הנוכחית.ההבדל בין התנדבות לעבודה: אם בהסתדרות מתנדבים עבור האידיאל אולי זאת לא עבודה, איך נבדיל?

 

מתנדב

הגבול באמת אינו ברור מבחינת המשפט, כיום נוטים לקבוע שמתנדב זה אדם שיכול לבחור לא להגיע כלל והדבר לא ישליך על התנדבותו. אם נקבע כי ההסתדרות זה מקום עבודה ואנשיה עובדים ולא מתנדבים יתכן שהם עובדים בחינם? אם המציאות היא שלא יתכן כי הם עובדי חינם שהרי היום יש חוק שכר מינימום(אם כי ההסתדרות מפירה את החוקים שהיא נלחמת לגביהם כלפי אנשיה כל הזמן ומשלמת לעובדיה משכורות נמוכות והפיקוח עליה הוא דל מאוד עד לא קיים) או אז את משכורתם צריך לממן גורם כלשהו, המנהג אומר שהמממן חייב וראוי שיהא הנהנה, דהיינו אותם עובדים אשר למענם הוקם הארגון ולכן שמו ארגון עובדים וכפי ששמו מעיד -עליו להיות מורכב מעובדים.

 

העבודה המאורגנת בישראל

כמות העבודה המאורגנת בישראל: כשלושה רבעים מכלל העובדים המאורגנים בישראל חברים בהסתדרות העובדים החדשה, רוב האחרים מיוצגים בידי ארגונים מקבילים כגון הסתדרות העובדים הלאומית, כח לעובדים והסתדרויות פרופסיונליות כגון הסתדרות המורים, ארגון המורים העל-יסודיים וההסתדררת הרפואית.

מספרם הנמוך יחסית של הארגונים האחרים, הופכת את ההסתדרות לנציגות כמעט בלעדית של העבודה המאורגנת במדינה שלמה .

 

 

ההחלטה לא לגבות דמי חבר, מה זה אומר?

האם זה דיון כלכלי ענייני - או עמוק יותר? מה קורה כשגוף כמו ארגון העובדים הגדול במשק קובע שהוא לא יגבה מחבריו החדשים כל תשלום בדמי חבר עד שישיג הסכם קיבוצי(הישג עבור העובדים שקובע את החובות, התנאים, ההסדרים והנהלים של העובדים למעסיקם).

 

גובה הסכום: ההסתדרות היא אגודה, אם נחזור אחורה-עליה לפעול לפי החוק העותומני. בחוק העותומני נאמר ,שאסור לסכום דמי החבר לעלות מעל סכום מסויים. הדבר למעלה מרומז שהסכום אינו יכול להיות כלום. אלא בין לבין, כהבעת רצינות, דאגת המחוקק הייתה אז עליית מחירים גבוהה, בלתי מרוסנת של הסכום. לא עלה על דעתם שהסכום יהיה אפס.

 

תשלום של אפס שקלים הוא נוח, למה? כשרוצים למשל לרשום אנשים בלי להטריד אותם, בלי להסביר להם את המשמעות, לגרום להם להתרגל ולא להבין את התשלום האמיתי של מעשיהם. 

דבר זה למשל כיום מחוץ לחוק בדברים מסויימים. 

אי תשלום מאפשר גניבת זהות, כי התשלום מהווה הוכחה לרצון החופשי של המשלם לבקש את השירות, אם הוא לא משלם אומרים לך בחברות רבות, כך שירות ואת השני ניתן לך בחינם לשנה, אחרי שנה אתה מתחיל לשלם ולא שם לב למחיר הגבוה, אבל מי מבטל את התשלום אף אחד.

 

אם אומרים לך זה חינם אז מה אכפת לך לנסות.

 

הרי תשלום זה משהו שאתה רואה, שאתה יכול לעקוב אחריו, שירות חינם, ניתן לעשות בו מניפולציות ולהשתמש בשם שלך ואומרים לך ואתה אומר לעצמך מה אכפת לי, האם זה עלה לי. 

 

תשלום ,ולו גם של שקל אחד ,שיורד מחשבון בנק, מאמת את הפרטים ומוכיח את היותו של האדם רציני ובגיר. לכן אפילו באתרי הימורים או שרותים באינטרנט מבקשים שקל אחד כדי להיוכח שיש ללקוח חשבון בנק וגמירות דעת. גם גבייה של שקל אחד , מאפשרת לגבות יותר בהמשך.

 

עובדים של חברה ובעלים של חברה הם חלק מאותה חברה, ארגון עובדים הוא חלק חיצוני עם אינטרסים חיצוניים ומטרות חיצוניות שלא באמת משלם על טעויות או נזקים שהוא גורם לחברה. 

אם חברה אחת הופכת איטית ונפגעת מהעובדה שעל כל דבר צריך לקבל אישור וחברה אחרת מנצחת במירוץ והחברה פושטת את הרגל, ארגון עובדים חיצוני כמו ההסתדרות לא מרגיש את זה בכלל, זה לא מזיז לו והוא לא משלם על זה מחיר, זה רק מוריד מעט את שורת הרווח שלו. 

 

 

אי תשלום חוסם את הדרך לארגונים חדשים-

ארגון ותיק בעל חברים משלמים רבים, צבר עד היום סכומים של כסף שהוא יכול להשתמש בהם בזמן שהוא מגייס אנשים נוספים בחינם. אומנם עובדים אשר שילמו לו כדי להלחם עבורם וליצגם במאבקיהם שלהם עכשיו נאלצים ללא שביקשו או אשרו או חלמו שהארגון ישתמש בכסף הזה בשביל לארגן מקומות אחרים בחינם עכשיו נאלצים להסכים והכול תחת רעיון של שוויון והתארגנות נגד מעסיק כביכול מרושע שמפטר ללא אבחנה עובדים טובים ומעולים סתם כך. ארגון כזה יכול עתה להרשות לעצמו לומר, כל החדשים יכולים להצטרף בלי לשלם עד שאגיע להישג בכסף של הקודמים עבור החדשים(מה שמייצר תרבות של טרמפיסטים).

 

זאת הוכחה לכך שבסוף הארגון קובע בעצם כיצד ישתמשו בכסף ולא העובדים עצמם. 

 

הועד מקבל תנאים טובים יותר והגנה מארגון הגג, אבל רוב העובדים עכשיו יש להם שני בוסים, בעל העסק והועד ולפעמים בוס שלישי והוא ארגון האם. 

כולם מחליטים מה יעלה בגורלו וכולם כמובן רוצים את טובתו. 

רק שעובדים כיום הם שונים זה מזה, הם שואפים לשוני, להתבלט, להצליח. בעבר עובדים חשו שהם דומים, הם חיו בתחושת גורל מאחדת, ולכן 85 אחוז מהמשק היה מאורגן, תחת ארגון עובדים אחד. ההסתדרות. כיום העובדים עצמם לא רואים עצמם דומים. 

הם מתחרים זה בזה והם מבינים שכמות הכסף, הבונוסים והאופציות הם מוגבלים ולכן אם כולם יקבלו שווה, אז כל אחד יקבל מעט. דהיינו פחות ולא יותר. אם יפטרו פחות, יהיה פחות מה לתת וזה אומר שלא יהיו הטבות רבות שהיו. 

הרי אם משלמים עכשיו לארגון עובדים שלא היה, אין יותר כסף, יש פחות כסף, פחות כסף לחברה ולעובדיה שהרי חלק מהכסף הולך, אומנם במקום לבעלים אולי ילך לארגון, ילך לחברי הועד, ילך להגנה משפטית. 

במקומות מסויימים זה חשוב מאוד, אבל יש מקומות שזה ממש לא מתאים.

 

היכן לא מתאים להקים ארגון עובדים

במקומות שהתחלופה גדולה לא בגלל המעסיק, בגלל העובדים, כי מדובר בעובדים שהם סטודנטים, שלא רואים את העתיד שלהם שם רק את הנוחות שבעבודת ערב או עבודת משמרות...

אלו עובדים שלרוב לא מעניין אותם קביעות, אלו עובדים חכמים יותר מהמעסיקים שלהם וממש לא צריכים ארגון שייקח חלק מהשכר הזעום שלהם גם כך. 

 

היכן מתאים ארגון עובדים

במקומות שהעובדים דומים ועושים עבודה פשוטה ואין אינטרס להעלות את השכר. למשל במפעלים שחורים, על קווי ייצור. במקצועות שקל להכשיר מחליפים וירצו לקחת עובדים צעירים וזולים במקום יקרים וזקנים שצברו זכויות רבות בגלל חוקי המגן. שם חשוב מאוד ארגון שידאג ויפקח. 

שם ההסתדרות פועלת כמו חברת ביטוח עם עורכי דין איכותיים ששומרים על הזכויות. 

 

מה יקרה אם הארגון לא יצליח לגייס הרבה חברים או יכשל בטווח הארוך מלחתום הסכמים קיבוציים? אז הוא בזבז את הכסף של העובדים שצריכים אותו לקרן שביתה ומלחמות מוצדקות באמת וזה ממש פגיעה בעובדים שבשמם הם קיבלו את הכסף במקור -

אם הדבר יכשל הארגון זרק את הכסף שהשקיעו הוותיקים לטמיון שלא לדבר על בזבוז הזמן שלא יחזור והפניית המשאבים המוגבלים שיכול היה להשקיע במקומות בהם העובדים כן זקוקים להם ביותר. זה פוגע בכל הוותיקים: פעם אחת בכך שהכסף שהם השקיעו לא מושקע בהם כרגע ומאבקיהם נעצרים או שהייצוג שהם זוכים לו במקומות הוותיקים ידחה או יעלם, אבל לבטח יהיה פחות טוב, ההון והמשאבים כולם מושקעים עתה בגיוס לקוחות חדשים והפעם ללא תשלום או התחייבות להשאר ולהיות נאמנים לארגון. פגיעה נוספת באה לידי ביטוי בכך שהכסף מהחדשים לא מכסה את הדפיצית רטרואקטיבית ואז בעצם הכסף שלהם נזרק לפח בכל מקרה, דהיינו זאת אפילו לא השקעה שריבית בצידה - אילו היה אומר הארגון מכאן והלאה איני מבקש כסף מאיש (אלו ששילמו מפסיקים לשלם, לפי עקרון השיוויון), אלא אם אשיג הישג גם עבור הוותיקים וגם בעבור החדשים או אז היה חוסר השיוויון פחות צורם, אבל להמשיך לקחת דמי חבר מהוותיקים ולא מהחדשים וזאת לא לפי שום סולם של ערכים או קוד מצב כלכלי, אין מדובר באבחנה הגיונית, אם כבר הגיוני להפלות את החדשים לרעה ולא לטובה.

 

זאת הפלייה שפוגעת בוותיקים.

לומר מכאן והלאה רק החדשים לא ישלמו עד שאגיע להישג זאת הפלייה הפוגעת בוותיקים.

פגיעה בארגונים חדשים שיטת - שיטת עיתון ישראל היום: ארגון חדש אין לו מימון ויהיה חייב גם הוא להוריד את דרישתו לדמי חבר אחרת כולם ילכו להסתדרות שהסכימה לעבוד בחינם או אז היתרון של ההסתדרות יהיה גדול וישמר מכאן והלאה, זה משחק של עשירים אני מכנה תופעה זאת בשם "ישראל היום" ההסתדרות מחכה את השיטה בה נוקט אדלסון בעיתון שלו, מול כל העיתונים האחרים, הוא מציע עיתון בחינם, לשאר אין זכות קיום ואין זכות לדרוש כסף, כאשר מישהו מוכן לתת את אותו שירות בחינם או אפילו במקרה של ההסתדרות זה שירות טוב יותר אולי(לבטח עם יותר משאבים, מקל וגזר יותר גדולים משל שאר הארגונים) עד שהוא מגיע להישג כלומר יש להם גם כיסים גדולים יותר.